השנים הראשונות

ראשית הבנייה החלה בשנת 1922. בשנה זו נבנו מספר וילות עירוניות צנועות על שביל עפר שהותווה בחולות. ביאליק 19 שימש כ"סנטוריום" – בית חולים קטן לניתוחים וטיפולים שונים.

בשנת 1924 נסלל הכביש במעלה הגבעה עד לבית ביאליק ההולך ונבנה. השתכנותו של המשורר הלאומי בביתו תעניק למתחם את יוקרתו המיוחדת ותוקף של מרכז עברי בינלאומי.  סמוך לבית ביאליק שכן מבנה "מלון סקורה" אליו עברו משרדי העירייה בשנת 1925.

הבתים בתקופה הזו נבנו בסגנון אקלקטי המשלב בין תרבות המערב לבין תרבות המזרח. מבנים אלה התאפיינו בעיטורים קישוטיים מלאי הוד והדר (לדוגמה מס 9 ומס 27), תוך חיפוש אחר סגנון עברי ומוטיבים יהודיים (לדוגמה ביאליק 22 וביאליק 15).

בתמונות: ביאליק 3 (שנת 1922), הסנטוריום (ביאליק 19), מוזיאון העיר (ביאליק 27), בית ביאליק (ביאליק 22), ביאליק 15 (עיטור אריות ומגן דוד 2013), ביאליק 22 וביאליק 27 בשנות ה -20.

צילום: הניה מליכסון, גלויות האחים אליהו אוסף דליה לוי אליהו, הארכיון הציוני.

השינויים הראשונים

עם עלייתם ארצה של אדריכלים שדגלו בעקרונות הסגנון הבינלאומי הפונקציונלי צמחה העיר לגובה של 3 קומות. מבנים אלו נבנו בשנות ה-30 כשחלק מהם התפתח בהרבדה על הבניינים הקיימים.

השפה האדריכלית החדשה "ניקתה" את הקישוטיות של הסגנון האקלקטי והתאפיינה בקווים נקיים המותאמים לאזורנו, וסיפקה פתרונות להצללה ואוורור אשר השפיעו על מראה חזיתות המבנים. (לדוגמה ביאליק 17, אידלסון 29).

רוב האוכלוסייה בתקופה זו התגוררה בדירות "בדמי מפתח", שיטת שכירות שנקבעה בתקופת המנדט הבריטי. בשנת 1934 תרמה מניה ביאליק, אלמנת המשורר, את הבית לעיריית תל אביב כדי שישמש כמוזיאון.

הכיכר בקצה הרחוב שימשה להתכנסויות המוניות אל מול בית העירייה, שתפקדה כמוסד ציבורי בעל תפקיד מרכזי בענייני הישוב היהודי בכלל ובתל אביב בפרט.

בקצה האחר של הרחוב – במקום המפגש עם רחוב אלנבי – פעלו בתי-קפה שהיו מוסדות תרבות לא רשמיים אך לא פחות תוססים. כך ליכד רחוב ביאליק מקצה אל קצה את ההנהגה הפוליטית, הכלכלית, התרבותית והחברתית של העיר העברית הראשונה.

בתמונות: ביאליק 17 עם חריצי אוורור במרפסת, 2013, ביאליק 18, 1939, בית ליבלינג – אידלסון 29, 1936.

צילום: הניה מליכסון, אפרים דגני, צילום י. קלטר באדיבות פרופ' מיכה לוין

תקופת הקיפאון

בתקופה זו הייתה עצירת בנייה, לא חלו שינויים אדריכליים במתחם, פרט לבניית ביאליק 7 בשנת 1946 בסגנון מאופק ופונקציונלי.

בשנת 1946 הצטרף לרחוב ביאליק גיבור תרבות נוסף, הצייר ראובן רובין ורעייתו אסתר. ביתם בביאליק 14 נבנה כווילה עירונית בסגנון בינלאומי ובחזיתו ניטעה גינה נאה. אסתר וראובן היו דמויות מרכזיות בחברה התל אביבית והבית הפך לבית פתוח לאנשי תרבות מהארץ והעולם.

בתמונות: אסתר וראובן רובין בחצר ביתם, ביאליק 14, ביאליק 7, 2013.

צילום: הניה מליכסון, "השכנים של ביאליק", שולמית וידריך.

רחוב אחורי

בשנות ה-50 וה- 60  נבנו מספר בניינים קבלניים, שלא השתלבו במרקם הקיים. הסגנון הקבלני הייתה תוצאה של תהליך שהחל בשנות ה- 40 במטרה להוזיל את עלויות הבנייה ומתן מענה לדרישות הגוברות לדיור.

אלה היו בניינים נטולי ערכים אדריכליים אך נאמנים לעקרונות התפקודיים, כגון ביאליק 4. ציר אלנבי – שוק הכרמל יצרו דימוי של אזור מסחרי, דירות הושכרו לצרכים משרדיים ואף נבנה בניין משרדים בביאליק 12, על חורבות ווילה שנהרסה.

בשנת 1959 נפטר אריה שנקר, מחלוצי התעשיינים בארץ. ביתו ברחוב ביאליק 26 נתרם לעיריית תל אביב והחל לפעול בו מוזיאון לתולדות תל אביב, עד שעבר לבניין העירייה הישן בכיכר ביאליק.

בתמונה: בית המשרדים בביאליק 12, 2013.

צילום: הניה מליכסון

רעיונות חדשים

בשנת 1965 עברו משרדי העירייה למשכן חדש בכיכר מלכי ישראל – כיום כיכר רבין. ב- 1970 הוחלט להעביר את המוזיאון לתולדות תל אביב מבית שנקר המתפורר לבית העירייה. על מנת להתאים את המבנה לצורכי מוזיאון שונו החללים הפנימיים, לתצוגות, ארכיון וספרייה.

בשנת 1963 נפטרה גברת טוני ליבלינג, בעלת הבית ברחוב אידלסון 29. בצוואתה תרמה ליבלינג את ביתה לעיריית תל אביב וביקשה להקים בו מוזיאון.

הבית המרשים בסגנון בינלאומי הפך למבנה משרדים עבור חברת עזרה וביצרון, ארגון נפגעי פעולות איבה, משרדי נתיבי איילון, האגודה לעידוד התיירות, חברת הירקון בע"מ, גן נעמ"ת, משרדי מוסדות חינוך ומשרדי קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות תל אביב.

בתמונה: בית ליבלינג, 2024.

צילום: אורי ישי

הרחוב מתעורר

בשנת 1971 נפתח בטקס חגיגי המוזיאון לתולדות תל אביב-יפו בביאליק 27. המוזיאון הציג את תולדות העיר החל מחידוש הישוב היהודי ביפו במאה ה-19 ועד שנות השבעים.

כחלק מהקמת המוזיאון הוצבה בחזית בית העירייה יצירת פסיפס של האמן נחום גוטמן  בשם "ארבעת אלפים שנות היסטוריה של תל אביב -יפו" .

בשנת 1974 חתם הצייר ראובן רובין הסכם עם עיריית תל אביב בו הקדיש את בית מגוריו  ברחוב ביאליק 24 למוזיאון על שמו. חודש ימים לאחר מכן נפטר הצייר והחל תהליך הסבת הבית מבית מגורים למוזיאון. בשנה זו עברה לבית שנקר ברחוב ביאליק 26 הספרייה למוסיקה, המבנה התאפיין בסגנון "ארט דקו " עתיר בצורות גיאומטריות.

בתי המגורים ברחוב נותרו מוזנחים וללא תחזוקה שוטפת וב- 1977 נהרסה וילה עירונית ברחוב ביאליק 20 ובמקומה הוקם בית מגורים בסגנון קבלני בן 6 קומות, נפחו וקומתו חוסמים את ציר הראייה אל קצה הרחוב ומאפיל על בית ביאליק.

בתמונה: ביאליק 20, 2024

צילום: שולמית וידריך

התחדשות עירונית

בשנת 1983 נפתח מוזיאון ראובן רובין שיועד ליצירות האמן. בקומה השלישית שהוספה על ידו נשמר הסטודיו כפי שהיה בחייו.

במסגרת התוכנית להחייאת לב העיר, שהכין האדריכל אדם מזור בשנות השמונים, הוחלט לייחד את מתחם ביאליק כמוזיאון היסטורי לסגנונות האדריכלות בת"א.  ההחלטה באה לידי לביטוי בתוכנית שיפוצים למבנים רבים במתחם לדוגמה ביאליק 10.

בתמונה: ביאליק 10, 2013.

צילום: הניה מליכסון

מרכז תרבות

בשנות ה- 90 חל שינוי משמעותי בנוף כיכר ביאליק. בשנת 1994 נהרס בית אריה שנקר בביאליק 26 ובמקומו הוקם מרכז למוסיקה על שם פליציה בלומנטל (כיום פליציה: בית לאמנות הצליל), בסגנון אדריכלות בתפיסה הוליסטית, בה הצבע הכתום עז של הבניין השתלב עם הכחול של השמים והירוק של העצים.

בשנת 1995 נרכש בית המגורים בביאליק 21, ולאחר שיפוצו נפתח בקומת הקרקע מוזיאון הבאוהאוס המציג פריטים שימושיים פרי עיצובם של מורי בית הספר באוהאוס בגרמניה.

בתמונה: כיכר ביאליק (ביאליק 21 ימין) 2024, בית פליציה בלומנטל, 2013.

צילום: שולמית וידריך, הניה מליכסון

שנת המאה

בשנת 2001 נסגר המוזיאון לתולדות תל אביב והמבנה שימש למשרדים שונים של העירייה. בשנת 2002 נולד חזון פיתוח "מתחם ביאליק", שהוצג לראשונה בוועדות העיר לתכנון ביוזמתה של איילת ביתן שלונסקי, מנהלת מתחם ביאליק דאז.

החזון כלל התייחסות למרחב השוכן בליבו של רובע מגורים, כמרכז תרבות עברית של העיר העברית הראשונה וכולל מבנים לשימור ששוקמו כמבני תרבות. כל מוזיאון חושף את המורשת התרבותית של תל אביב בתחומי הספרות, מוסיקה, אדריכלות ותולדות העיר.

בשנת 2003 הוכרז מתחם ביאליק כשטח C בתכנית ההכרזה של אונסק"ו, שהכירה בתל אביב-יפו  כאתר מורשת "העיר הלבנה". במתחם משובצים עשרות מבנים לשימור בסגנון הבינלאומי והאקלקטי המהווים מוקד תרבותי חשוב וייחודי.

בשנת 2009, שנת המאה לעיר, נוסד "מוזיאון בית העיר" בו התפיסה המוזיאלית שהגדירה את המוזיאון כ"בית לעיר ותושביה". החלל הפנימי שונה והפך למרחב גדול ופתוח שאפשר תצוגה אנכית. עם פתיחת המוזיאון שופצו הרחבה והכיכר, היצירה של האמן נחום גוטמן הועברה אל שדרות רוטשילד 1 ובמקומה הוצבה בריכת מים נמוכה.

בתמונה: בית העיר, 2012.

צילום: כפיר סיוון, באדיבות הארכיון העירוני תל אביב-יפו

שימור העיר הלבנה

בעקבות ההכרזה של אונסק"ו ובמסגרת חוק עזר לשיפוץ חזיתות בתים על ידי מחלקת השימור של העירייה, עברו מבנים רבים שיפוץ ושימור, כגון ביאליק 17, 9, ו-19 עליו נוספה קומה שנייה.

מאחר והתברר שלפי התוכנית המקורית הבית תוכנן עם שתי קומות זהות, הקומה השנייה לא מומשה במבנה המקורי ולכן אושרה לבנייה בתוכנית השימור.

ב- 2017 החלה מלאכת השיפוץ והשימור של מרכז העיר הלבנה בבית ליבלינג ברחוב אידלסון 29 . תוך כדי תהליך השימור נפתח המבנה למבקרים ונחשפו שלבי השימור השונים.

בתמונה: חלל הכניסה של בית ליבלינג, מרכז העיר הלבנה, אידלסון 29, 2024.

צילום: יעל שמידט

מחזון למוזיאון

בשנת 2023 הוקמה מחלקת כיכר ביאליק, בתי התרבות של העיר, באגף התרבות והאמנויות של עיריית תל אביב-יפו. המחלקה מאגדת תחתיה את כלל בתי התרבות סביב הכיכר: מוזיאון העיר, בית ביאליק, בית ליבלינג – מרכז העיר הלבנה, פליציה: בית לאמנות הצליל ומוזיאון בית ראובן.

כיכר ביאליק הפכה למרחב תרבות חדש, מוזיאון פתוח ללא קירות המשקף אמנות רב תחומית המחברת בין ההיסטוריה המקומית והווה והעתיד של העיר.

בשנת 2024 נפתח "מוזיאון העיר תל אביב יפו על שם שושנה וזבולון תומר" בביאליק 27, בית העירייה הישן. המבנה עבר שיפוץ ושיחזור תוך שיפור החזית וצביעתה בגוון אפור-תכלת המדגיש את ניגוד הגוונים בפרטים ויוצר מראה תלת ממדי. פנים החלל עוצב מחדש תוך התאמה לתצוגה חדשנית ודיגיטלית.

בתמונות: חזיתות חמשת בתי התרבות של העיר, 2024.

צילום: יעל שמידט, אורי ישי, איל תגר